חרוט בזיכרון...

 

למשפחת תל..
אתר זה פתח בפניי צוהר לחייו של אדם נפלא זה, על קיומו של אישיות עצומה כמו שלמה תל לא יצא לי להתוודע אלא רק כאשר נכנסתי לכאן, ליבי עימכם על אובדנכם ועל אובדן האומה בכך שאיבדנו איש שכולות ועיתונאי משכמו ומעלה, חזקו ואמצו בעבודתכם להנצחת שמו, ישר כוח על הרוח הנושבת במפרשיכם עד כה.
אני מוקיר את מעשיכם ויותר מכל מצדיע ומרכין ראש לפני אביכם ז'ל ....
נעם שרעבי פתח תקווה (תלמיד י'ב)

 

לשלמה,מילים-זה מה שאני לא מצליח למצוא

 

אחרי הרבה הרבה זמן נכנסתי לאתר לזכרך וליבי נצבט.
סימנת דבר חשוב בחיי, בעברי, במקצועי, שהרי 9 שנים זה זמן ארוך, גדלתי בקשר ישיר, שם התבגרתי ומשם המשכתי. לא אשכך אותך ואת שנהגת בי/בנו עובדיך תמיד כמשפחה בצער אלונה זוהר

 

ואפילו לא הכרתיו ולאיש התוודעתי רק היום באתר וכאילו הכרתיו שנים רבות ונדמה, שאבדתי את אחד החברים היקרים כך אני חש, כמו מדבר אלי מבין המילים והשורות באתר הדומם ולי צער אחד גדול נוסף, חבל שלא הכרתיו בחייו ואני מצר על האבדה ומתגעגע יחד עימכם.

 

את שלמה הכרנו במשך 21 שנה
בעליות ובמורדות העיסקיים אך תמיד היה ונשאר בן אדם ישר ויקר
שהערכנו מאוד אותו ואת פועלו ונוצרו ביננו יחסי חברות וידידות מעבר לעבודה השוטפת והפורמלית
שלמה: אתה חסר בנוף האנושי
של העסקים והחברה בחיפה
יהי זכרך ברוך

 

ב-1976 שמעתי שיש עבודה באיזה עיתון חדש והגעתי לרחוב הנטקה לבדוק אם אפשר להשתלב. הייתי תיכוניסט ארוך שיער עם ג'ינס מרופט, והג'וב שהוצע לי היה לא רע: לקחת 1000 גיליונות של העיתון הזה, שהשתרע על שני דפים, לקפל אותם ולהשחיל אותם לתוך תיבות דואר בשכונה שאבחר. שיתפתי גם את אחי ועוד שני חברים, וביחד השתלטנו על רוב רחובות הכרמל. המטען היה די כבד, אז הכרחנו את אבא שלי להסיע אותנו לכל מיני נקודות מפתח, שם פרקנו את העיתונים, ומשם התרוצצנו מבית לבית, מתיבה אחת לבאה בתור. כן, כך התחיל הקשר שלי עם עולם העיתונות. בדרך הקשה.
המפנה הגיע כאשר אחד השכנים שלי שמע שאני עובד בעיתון (!) וביקש ממני טובה - להכניס לשם ידיעה על בעיות החנייה ברחוב הביכורים, בתקווה שבעירייה יקראו ומיד יתקנו את המעוות. העברתי את הידיעה, אחר-כך העברתי עוד כמה, ומרגע שראיתי את שמי מודפס בעיתון, הבנתי שבתחום הזה אני רוצה לעסוק כל חיי. נדבקתי בחיידק.
אבל זה לא היה פשוט. עדיין היה השירות הצבאי לפניי, ואחריו, בתור בן בכור, יועדתי במשפחה להיות ממשיך הדרך של אבי, שהחזיק בסוכנות ביטוח משגשגת.
עם תום השירות הצבאי, באוגוסט 1980, הגעתי חפוי ראש למשרדים של אבא ברחוב המגינים, לבוש בחליפה ומגולח. מכרתי ביטוח חיים (ראשון ואחרון) לשליח הערבי שהביא לנו משלוח מהמכולת (ואחר-כך רדף אחרי במשך שנים עם כל מיני תביעות לפיצויים, והתעלם מהעובדה המעציבה שכל עוד הוא בחיים יקשה עליי לשלם לו - סיפור אמיתי לחלוטין, לצערי) - וביום השלישי ניצלתי כמה דקות בהן נותרתי לבד במשרד כדי לטלפן למוטקה לבנון ולבקש ממנו להציל אותי. מוטקה אמר שהוא חייב לדבר עם שלמה, ואחר-כך הזמין אותי לקפוץ ולסכם דברים.
שלמה תל היה המנהל ואיתו סגרו תנאים ומחירים. הכרנו עוד מתקופת רח' הנטקה (עכשיו הם כבר היו ברח' החלוץ מעל קלוז'ני), אבל הפגישה המחודשת היתה מחממת-לב. הרגשתי כמו בן אובד שחוזר לחיק משפחתו. שלמה ומוטקה קיבלו אותי בזרועות פתוחות, נתנו לי יד חופשית לעשות את מה שאני מבין לנכון, וגיבוי מלא בכל אשר אפנה.
כך נולד המדור המיתולוגי 'ראש קטן', שבגללו עד היום כל מיני אנשים בכל מיני מקומות עוצרים אותי בהשתאות ושואלים אותי בהשתאות אם אני זה אני. זה היה מדור שהוא עיתון בתוך עיתון (בהתחלה ארבעה עמודים), פורץ דרך, פורץ מסגרות, חצוף, ממזרי, שנתן במה חופשית לכל מי שהיה לו משהו (חצוף, מצחיק ואמיתי) לומר. שלמה תמך והאמין בי גם כאשר הגיעו מחאות חריפות מצד קוראים מסוימים מאוד, וגם מאוחר יותר כאשר אנשי 'הארץ' נכנסו כשותפים ומאוד לא אהבו את החופש המוגזם לטענתם שהוא נותן לי ולחברים הרבים שעזרו לי במשימה השבועית הזו. וזה גם המקום להזכיר לטובה את בנו של שלמה, אבי תל, שסייע בצילום, ברעיונות, בכתיבה ובתמיכה רבה.
שלמה תל היה איתי נדיב, הוגן והגון עד מאוד. הוא נתן בי אמון מלא, וכבש את לבי. הרגשתי שם בבית. הרבה יותר מאשר במשרדים של אבא שלי. הוא היה עבורי הן מורה דרך, והן אב רוחני. הייתי יושב אצלו שעות, והשיחות היו גולשות מדיבורים על המדור ועל העיתון (כן, די מהר גם הפכתי לכתב המגזין של 'כלבו') לדיבורים על נושאים אחרים, עיצות והכוונות. בחוכמתו הרבה הוא ניווט וניתב אותי למסלולים הנכונים. הוא גם תמך מכל הלב ובנדיבות בלהקת הרוק שלי, 'קילר הלוהטת', ואיפשר לנו לערוך חזרות בלילות בבניין של 'כלבו', מימן חלק מההקלטות, וסייע בכל הנדרש.
ב-1985 עזבתי את 'כלבו' ואת ישראל, ונסעתי ללונדון כשליח 'קול ישראל' לחמש שנים. הקשר נשמר. כאשר שלמה וביאנקה הגיעו ללונדון הם התקשרו, ומיהרתי לקפוץ לפגוש אותם, להתעדכן ולספר. משפחתי דאגה לשלוח לי בכל שבוע את העיתון, ואני פרסמתי מדי פעם חוויות מאנגליה במדורו של מיכה מרגלית.
ב-1990 חזרתי ארצה והשתלבתי ב'ידיעות תקשורת'. זה לא מנע ממני להמשיך לראות את 'כלבו' כבסיס השיגור שלי, ולמרות השינויים הרבים שחלו בו מבחינה אנושית, המשכתי לחוש קירבה.
בשנת 2000 נפגשתי עם שלמה כמה פעמים במסגרת כתיבת ספר אודות תולדות העיתונות והפירסום בחיפה. נעזרתי בשלמה, ותוך כדי עידכונים בפיסות היסטוריה כלליות של שני ענפים מרתקים אלה, הוא סיפר לי על חייו האישיים ועל דרכו המדהימה בשני התחומים הללו. הרגשתי שהוא שווה הרבה יותר מאשר פרק אחד בספר שהזמין אצלי אדם אחר. הרגשתי שהוא שווה ספר שלם. הפגישות המחודשות הללו שוב העניקו לי את התחושה החמימה, הכמו-משפחתית, והצטערתי שאני כבר לא עובד אצלו, בשבילו, איתו.
בחלק ממה שסיפר לי על עצמו לצורך אותו ספר השתמשתי בהספד שכתבתי לזכרו ב'ידיעות חיפה'. קשה לי לתאר את המהלומה שחטפתי כשנודע לי על מותו. את המועקה, את הגודש בלב.
לעד אזכור אותך, שלמה. אתה נטעת בי את הכוח ואת האומץ ללכת על האמת שלי, לעשות רק את מה שאני באמת רוצה ומאמין בו. יהא זכרך ברוך.

יורם מארק-רייך

 

שלמה היה מעבידי אבל יותר מזה
מורי...
ת.נ.צ.ב.ה

 

שלמה היית לי אב רוחני ענק,דוגמא אישית לאנושיות,איש משפחה,צניעות,ענווה,איכפתיות,מורה לפירסום,ולשיווק.בכוח השיכנוע האדיר שלך,שיכנעת אותי לבוא ולעבוד בכלבו,אתה ראית את שאני לא ידעתי וראיתי בעצמי.תודה לך שלמה שפתחת בפני את עולם הפירסום,שהיית שם להקשיב למצוקותי,שתמיד היה לך פיתרון לכל בעיה.
תודה לך שכל כך היה לך איכפת ממני.היה לך ובך את האנושיות חום הלב והנדיבות ללמד להקשיב,ותמיד להראות פיתרון.וכעת שיתומים אנו ממך.אני שואלת מה היית אומר לנו?אין לי ספק שהיית אומר תמשיכו בסמכותיות.אתה האמנת במעשים.מי כמוך ידע שהעשיה מצילה ,נשתדל שלמה להיות ראויים לך.יהיה זכרך בליבנו לנצח.

 

גדלתי על סיפורי ילדות שלך ושל אבי, אחיך. ניסיתי לנתח את הדימיון בינכם וכך לפענח אולי את אבי שלי. חשבתי רבות על הפיצול בילדותכם וכיצד זה השפיע על כל מהלך החיים. ראיתי אותך תמיד, שלמה ,בדמות אבי. על הריחוק האישי בנינו, ממנו סבלתי כ'כ, רציתי תמיד לכפר- כשראיתי אותך אהבתי אותך אהבה שרק קשר דם יכול הסביר וכעת- הפסדתי את הרכבת..
שלמה וביאנקה היו מושג בלתי נפרד של רקע משפחתי, תמיד שם, מחכים לקירבתי ואני לשלהם.
אני רואה את אבי באבלו הכבד והירהורי החרטות ומבינה ששום דבר בעולם לא יכול להחליף משפחה, לא משנה אם היא רק ברקע.תודה שלמה על שנתת לאבא שלי את תחושת המשפחה היחידה שהייתה לו מימיו.