בכל יום בשעת בין הערביים הוא חיכה לה. מאחר ולא ענד שעון, היה נושא עיניו לשמיים ועוקב במהלך כל היום לעבר מסעה של השמש וכשזו נתתה לגווע היה ניגש אל שער הקיבוץ, נשען על המוט החלוד ומבטו מופנה רק אל מקום אחד, אל מעבר לשדרת האקליפטוסים הארוכה. משם מידי ערב היתה מגיחה דמותה הקטנה, סלים בידה וצעדיה איטיים איטיים.

צילה צעדה בצעדים כבדים ממסלול הכביש הראשי, שם עצר האוטובוס להורידה אף שלא היתה תחנה ואז התקדמה בפסיעות מדודות דרך שביל המוביל אל שער הקיבוץ.
את האופניים הבטיחה לבנה הבכור כבר לפני מספר חודשים. אך גם הפעם,
כך אמרה לו כשנפגשו מבטיהם כבר מרחוק. "סגור. סגור. היה סגור."
שלמה אחז בסלי הקניות והסתובב ללכת אל ביתם שבקצה הקיבוץ. הוא לא הסגיר את כאבו על חלום ששוב נגוז. "מחר" כך אמרה. "אנסה מחר".

הוא חלם על מסלול הרכיבה. את הרוח הנושבת על פניו. אוויר לנשימה ודהירה מהירה. הוא ראה את עצמו רכוב על אופנים חדשים שהם רק שלו תמיד איתו.
האופנים שלו שבקרוב יהיו איתו.
האופניים.
רק שלו .

אך גם למחרת, היא הסבירה על איזושהי מחלה שתקפה את מוכר האופניים. וכך גם ביום שאחרי, וכשנקפו השבועות ואחר כך החודשים, כבר לא אמרה דבר.
תמיד חיכה לה שם בשער.
על אף שידע שגם הפעם. לא יזכה לגעת.
תמיד קיווה שאולי הפעם.
אבל לא.
גם לא הפעם.
אף פעם.

כשסיפר לנו את הסיפור הזה. פעם אחת ויחידה. דמעות בעיניו. הבנתי לראשונה.
שגם אחרי כל השנים הללו. אחרי שבנה את חייו והשיג כמעט כל חלום עבור ילדיו.
גם אחרי כל השנים הללו
הוא המשיך לחכות. המשיך לקוות.

הילד הזה שמחכה שם בשער. כבר מת.
אבל משהו ממנו נשאר כאן, בכל אחד מאיתנו.